כמה מילים על אחריות

התפקיד הזה מגיע עם הרבה אחריות. צריך לקנות בוסטרים וצריך לקנות אמבטיית תינוקות - ובקיצור זה בלגאן... הם קטנים עדיין, רכים בשנים, נוחים להשפעה. אנחנו כל הזמן נעים על הגבול הזה, שבין ליצור להם סדר יום מובנה, להנחיל להם נורמות חברתיות ודרכי התנהגות ולגדל אותם כאנשים פרודוקטיביים ומועילים לחברה, ומצד שני - לא להנדס אותם מדי, לא לחנוק להם את היצירתיות, לא לכלוא אותם בסד של חוקים וציפיות, לא לנסות לרבע את מה שמעוגל.

ולא תמיד זה קל.

ומצד שני - כל פעם כשאני מנסה לחשוב על האלטרנטיבה, אני נזכר בשיר הזה מסאות'פארק, שנטפל, בצורה גאונית, להורים שמפחדים לקחת אחריות על החינוך של הילדים שלהם ולא לקנות להם את המוצרים המתאימים, כמו למשל - סלקל איכותי...

(עם כתוביות ביפנית. לא מצאתי בלי...)

אני לא הורה. אני גנן. אני מחנך. וזו האחריות שלי למצוא את הגבול.

אני גנן

שלום, קוראים לי דני ואני גנן.

גנן בגן ילדים.

לא גנן שעובד עם צמחים, אלא אם כן גינת הירקות הקטנה שהילדים מעבדים בחוץ, צמוד לקיר, נחשבת.

לא מגדל כאלה:

מגדל כאלה:

* * * * *

תמיד נמשכתי לנושא של חינוך. שנים הייתי בתנועת נוער, והחל מכיתה י' – מדריך. גם בצבא עסקתי בחינוך. אחרי הטיול הגדול לדרום אמריקה - שם מכרתי בחנות מותג של סיר פלסטיק, כשכל החברים שלי הלכו ללמוד מקצועות שיכניסו להם כסף – אני הלכתי לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך, עם התמחות בפסיכולוגיה התפתחותית, ובמקביל עשיתי תעודת הוראה, הדרכתי בקורסים של שחיית תינוקות , וואטסו ולבסוף הקמתי מותג של צעצועים לתינוק. וכל הזמן הזה עבדתי בחינוך של הקיבוץ. בהתחלה עם ילדים ביסודי, ואחר כך עם טרום חובה. כשסיימתי את התואר, הציעו לי להחליף את מנהלת הגן, שבדיוק יצאה לשבתון. אמרתי כן.

והנה אני פה.

השנתון שלי הם בני שלוש-ארבע, שזה הגיל הכי מקסים בעיני. מצד אחד, הם כבר לא תינוקות. אצלי בגן לא תמצאו ציוד לתינוקות כמו עגלות או טרמפולינות. הם עצמאיים, שולטים בצרכים שלהם (למרות שפה ושם יש כמובן תאונות), מדברים וקומוניקטיביים. מצד שני – הם הכי טאבולה ראסה, הכי נוחים ללמוד, ומסתובבים בעולם הכי בטבעיות, רגע לפני שהליך החיברות והתירבות מרסן אתם. מהסיבות האלה הם הכי פראיים והכי מצחיקים, והקישורים שלהם הכי משעשעים וחכמים, והרעיונות שלהם הכי מקוריים ומופרעים.

הנה, רק אתמול חגגנו בגן יום הולדת שלוש למיכאלה, ולשם כך הבאנו לה בלונים מלאים הליום. הבוקר, כשמיכאלה נכנסה לגן, היא ראתה שחלקם איבדו את ההליום וצנחו לרצפה, והתחילה לבכות. שאלתי המק רה, והיא הצביעה על הבלונים ואמרה – נגמר להם הדלק.

ואם זה לא גאוני, אני לא יודע מה כן.